החלטה בתיק ת"א 17140-10-10

רקע עובדתי:

בפניי בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן בהיעדרו של הנתבע 3 (להלן: "הנתבע"), ביום 20.5.12 בשל אי התייצבותו לישיבת הוכחות אשר נקבעה מבעוד מועד. פסק הדין ניתן בו ביום, על מלוא סכום התביעה והנתבע אף חוייב בהוצאות התובע בסך 10,000 ש"ח.

המדובר בתביעה כספית בסך 167,331 ש"ח (להלן: "החוב") אשר הגישה התובעת בשל חוב בגין שירותי הובלת מטענים שסיפקה, לטענתה, לנתבעת 1. הנתבע 2 נתבע כבעל מניות ודירקטור בנתבעת 1 והנתבע כמי שהציג עצמו כמנכ"ל הנתבעת 1. כנגד שניהם נטען כי התחייבו באופן אישי כלפי התובעת לפרוע את החוב.

השתלשלות העניינים בתיק בקצרה- כנגד הנתבעת 1 והנתבע 2 הוגשה בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה ופסיקתא אושרה ע"י המותב הקודם שדן בתיק על מלוא סכום התביעה וכן סך של 10,000 ש"ח בגין הוצאות. יצוין כי גם כנגד הנתבע אושרה פסיקתא אשר בוטלה מאחר שניתנה לאחר שהנתבע כבר הגיש כתב הגנה מטעמו. בהמשך נקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות מטעם הצדדים. התובעת הגישה תצהיר עדות מטעמה של מר אריאב כמנהלה. כיוון שהנתבע לא פעל על פי ההחלטה ולא הגיש תצהירים מטעמו נקבע ביום 26.10.11 כי הוא מנוע מלהעיד עדים מטעמו. במועד זה נקבעה ישיבת הוכחות ליום 20.5.12.

בקשה שהגיש הנתבע "להסיר" את שמו מהתביעה בשל הנימוקים שבכתב הגנתו, נדחתה בהחלטה מיום 7.2.12. יצוין בהקשר זה שהנתבע אינו מיוצג. הנתבע כאמור לא התייצב לדיון ההוכחות ופסק הדין שניתן במועד זה בשל אי התייצבותו, הינו רקע לבקשה נשוא החלטה זו. התובעת הגישה תגובה לבקשה והנתבע השיב לה. 

ניתוח ומסקנות

יש להבחין בין ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד מתוך חובת הצדק בשל פגם שנפל בהליך, למשל כאשר נפל פגם בזימונו של בעל דין לדיון, לבין ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, המסור לשיקול דעת בית המשפט. בענייננו, אין חולק כי הנתבע ידע על מועד הדיון מה גם שבבקשתו "להסיר" את שמו מכתב התביעה התייחס להחלטה מיום 26.10.11 בה נקבע המועד לישיבת ההוכחות. משכך, אין עסקינן בבקשה לביטול פסק הדין מתוך חובת הצדק בשל פגם בהליך, אלא בבקשה לביטול המסורה לשיקול דעת בית המשפט.

הלכה פסוקה היא, כי בבקשה כזו יבחן בית המשפט שני עניינים: האחד, סיבת מחדלו של המבקש והשני, סיכויי הצלחת המבקש אם יבוטל פסק הדין.

 (ע"א 5000/92 יהושע בן ציון נ' אוריאל גורני, פ"ד מח(1) 830, עמודים 835-836 ).

מבין שני העניינים כאמור, לעניין הראשון חשיבות משנית, ואילו העניין השני הוא העיקר.

באשר לסיבת מחדלו, טוען הנתבע בבקשתו כי הינו אדם חולה הסובל ממחלת הסרטן וממחלות קשות נוספות, כי יום קודם למועד הדיון חש רע בשל נפילת סוכר כתוצאה ממחלת סוכרת ממנה סובל וכתמיכה לכך צורף אישור רפואי. נטען כי לא הגיש בקשה לדחיית הדיון שכן מצבו הרפואי מנע ממנו לעסוק בכך. עוד טען הנתבע כי הוא שרוי במצב נפשי קשה בשל מצבו הרפואי והכלכלי.

בתגובה לבקשה טענה התובעת כי מדובר בזלזול משווע של הנתבע. נטען כי הוא עושה שימוש ציני במצב הרפואי, שלו אין קשר לסיבת אי התייצבותו לדיון וכן הועלו טענות מפורטות כנגד אותנטיות האישור הרפואי שהוצג. בתשובה לכך צירף הנתבע מכתב רופא מהמשפחה המתייחס לטענות אלו.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים במישור זה לרבות על רקע התנהלות הנתבע בעבר והיות הנתבע בלתי מיוצג, איני סבורה כי יש לפרש אי התייצבותו דווקא כהתנהלות שיש בה זדון או זלזול ובכל מקרה, הבחינה החשובה היא כאמור סיכויי התביעה ועל המבקש מוטל הנטל להראות כי סיכוייו בהליך טובים הם.

בהקשר זה קבע כב' השופט זוסמן ע.א 276/72, פרידמן נ' פרידמן פ"ד יז, 349, בעמ' 358א :

"שאלת השאלות היא: האם יש לנתבע הגנה - אפשרית, ולאו דווקא בטוחה - כדי דחיית התביעה? ככל שסיכוי הנתבע להצליח בהגנתו נראים טובים יותר, יכול בית המשפט לנהוג בו ביתר סלחנות בעניין הסיבה למחדלו, אי-הגשת כתב הגנה או אי-התייצבות במשפט, שגרם למתן פסק הדין. אך נתבע שאינו יכול להצביע על הגנה אפשרית, מה טעם להיעתר לו ולפתוח את המשפט מחדש? הרי מיד לאחר מכן, יינתן נגדו אותו פסק דין".

וכן-

"הלכה פסוקה היא, כי פסק די כזה, שניתן כהלכה, לא יבוטל על פי בקשת הנתבע, אלא אם כן יש בידו להראות, שתצמח לו תועלת מהביטול, היינו, שיש לו סיכוי לזכות במשפט, אם יבוטל פסק הדין והוא יורשה להתגונן. אך אין דורשים, כמובן, מהנתבע יותר מאשר ראיה לכאורה לכך".

(זוסמן, סדרי הדין האזרחי, בעמ' 738).

טוענת התובעת בתגובתה כי לנתבע סיכויי ההגנה קלושים לנוכח העובדה שהוא מנוע מלהגיש תצהירים מטעמו, החלטה עליה לא ערער. מנגד, חוזר הנתבע על טענותיו בכתב ההגנה ובין השאר כי שימש איש מכירות בנתבעת 1, מעולם לא שימש מנהל החברה וכן כי מעולם לא התחייב לכל חוב, אם קיים כזה, באופן אישי. טענותיו נתמכות בתצהיר שצורף לבקשה.